יהדות הפרפורמנס

שלום לגברת הנכבדה שגילתה את היהדות הפרפורמטיבית. הרשי לי לחדש לך: אין חדש תחת השמש. הגברת אכן צודקת. יש דבר כזה. יש מי שלוקחת על עצמה נידה, אבל לא בהכרח את כל דיני טהרת המשפחה; יש מי שמניח תפילין, אבל לא מקבל עליו את עול המצוות כולו; ויש מי שמפרישה חלה, ומיד גם מפרישה ממנה סטורי. "לקחתי על עצמי" הוא אכן משפט מופלא. הוא מאפשר לאדם לקחת על עצמו בדיוק את מה שהוא רוצה, ולהשאיר את השאר אצל מישהו אחר. אלא שאני חושב שהשאלה המעניינת אינה מה מצחיק בזה, או מה מטריד בזה, אלא למה זה קורה. כי היהדות הפרפורמטיבית היא קודם כל תופעה חילונית. לא תוצאה של מזימה חרדית. לא סוס טרויאני שתוכנן באיזה חדר אפל. היא נולדה מתוך חור. חור שנוצר אצל אנשים שגדלו בתוך עגלה ריקה וחילונית, שהצליחה לומר להם היטב ממה להתרחק, אבל קצת פחות הצליחה לומר להם למה להתקרב. כבר שנים, כל ניסיון להכניס קצת יהדות לחיים החילוניים קיבל את אותה תשובה: הדתה. פרשת השבוע? הדתה. קבלת שבת בבית הספר? הדתה. ביקור בכותל? הדתה. שיחה על זהות יהודית? תיזהר, עוד רגע אתה במדינת הלכה. כאילו כל מגע עם מסורת הוא ניסיון הפיכה תיאוקרטית. התוצאה צפויה: דור שלם למד שהשייכות היהודית היא דבר חשוד ומסוכן, משהו שיש להתנצל עליו או להתרחק ממנו. כשאתם צחקתם על הנשים הדתיות עם המגדל על הראש, הילדים לא באמת הבינו מה כל כך נורא בכך. אבל אתם ההורים, ולכן הם זרמו איתכם. עד שיום אחד הם פגשו אותן בסופר, או ראו אותן בטלוויזיה, וגילו שה"שד" הזה אינו שד כלל, אלא אנשים רגילים, נשים רגילות. ומאז ה 7 באוקטובר הם גם גילו שהן נשואות לגברים רגילים שנעלמו מהבית לטובת שירות מילואים בלתי נגמר. כך גדל דור שיודע היטב שהוא לא רוצה להיות דתי, אבל לא תמיד יודע מה הוא כן רוצה להיות. ואז הוא גדל עוד קצת. ופתאום יש לו ילדים, הורים, סבים, מתים, מלחמות, מדינה, שפה והיסטוריה. הוא מגלה שהוא לא רק אדם פרטי שמנהל קריירה, צורך תוכן ומעלה תמונות. יש לו גם סיפור. ולסיפור הזה קוראים, קודם כל, יהדות. אז הם מתחילים מהקצה. חלה. תפילין. נרות. קבר צדיק. "השתדלות". משהו קטן שאפשר לעשות בלי להתחייב לכל המערכת. משהו שמאפשר לומר "אני מתחבר" בלי לומר "קיבלתי על עצמי עול מצוות". וזה כמובן פרפורמנס. אפשר ללעוג לזה, ובצדק מסוים. אבל אפשר גם לראות בזה את הפעם הראשונה שבה אדם אומר: אחרי כל השנים שבהן אמרתם לי שזה לא בשבילי, יש כאן משהו ששייך גם לי. וכאן אני דווקא מציע לגברתי הנכבדה לחזור שוב לדברים של ליבוביץ' שהיא עצמה הביאה. אם היהדות היא, כפי שליבוביץ' היטיב להזכיר לנו, קבלת עול מצוות ולא אוסף של תחושות, אנרגיות ורגעי התעלות, אז נכון, חלה מצולמת איננה יהדות במובנה השלם. אבל היא גם לא בהכרח האויב שלה. ליבוביץ' היה כנראה מזדעזע מהסטורי. אבל נדמה לי שגם הוא היה מבין שהשאלה המעניינת יותר היא מה קורה לאדם שאחרי הסטורי מתחיל לשאול שאלות. יכול להיות שהאדם הזה לא מחפש את ההלכה. יכול להיות שהוא גם לא מחפש את אלוהים. הוא מחפש משמעות. הוא מחפש שייכות. הוא מחפש שפה לדבר בה על עצמו, על המשפחה שלו ועל המקום שממנו בא. ואם לא נתנו לו את השפה הזאת בבית, בבית הספר או בתרבות שסביבו, הוא ימצא אותה במקום שבו היא זמינה לו. גם אם המקום הזה הוא באינסטגרם. כאן אני דווקא נוטה להסכים עם גברתי הנכבדה. יש סכנה אמיתית בכך שחיפוש יהודי שטחי הופך לבון־טון. כי ברגע שכל סממן דתי עטוף במילה "מסורת" הופך חסין מביקורת, הרבה יותר קל גם לדברים אחרים להיכנס בדלת האחורית. מה שמתחיל בחלה מצולמת עלול, בידיים של מי שיש להם אג'נדה פוליטית ודתית ברורה, להיגמר במקום אחר לגמרי. כדאי להבחין. חיפוש אחר יהדות אינו הדתה. מסורת אינה כפייה. התעניינות בהלכה אינה מדינת הלכה. ואדם חילוני שמחליט לצום בכיפור או ללמוד פרשת שבוע אינו בהכרח אידיוט שימושי של הממסד הדתי. לפעמים הוא פשוט אדם חילוני שגילה, באיחור, שהוא רוצה לדעת ולהרגיש משהו על המקום שממנו בא. ואולי זה גם מה שצריך להבין לגבי הצעירים האלה. חלקם יישארו בדיוק שם: חילונים עם כמה מנהגים יהודיים. חלקם יעמיקו. חלקם אולי אפילו יקבלו על עצמם עול מצוות של ממש. אין לי מושג. "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אמרו חז"ל. אבל גם יכול להיות שלא. מה שאני כן יודע הוא שאם רוצים שמשהו עמוק יותר יצמח מתוך החיפוש הזה, לא כדאי להמשיך לצעוק "הדתה" בכל פעם שמישהו מתקרב לעומק הזה. כי אם במשך שנים אמרנו לצעירים שהעגלה היהודית חשודה, אז שלא נתפלא כשהם חוזרים אליה דרך האינסטגרם. או דרך שיר של בן צור. "סע, בן־צור, סע".