A Blessing for the Birth of our Granddaughter

(מישהו היה פעם ניצב?) כולנו ניצבים. ראיתם פעם יהודי? יהודי אף פעם לא עומד. הוא ניצב. עומד זקוף. גאה או מתוח. מוכן לקבל עליו את אימת הדין לקראת הימים הנוראים מצד אחד. מהצד השני מרים קומה. ישר כמו פלס. או כמו שאומרים בגששית: ישר כמו פלס מים עקום. (ואם כבר הזכרנו את הגששים, אתם מדמינים לעצמכם את הילדים האלה שלכם יושבים ושמעים מערכון במכשיר רדיו? קטע שמע, בלי עזרים טקטים? בלי תמונה, בלי שום דבר שזז? בלי סרטון להביט בו?) ואז היהודי הזה פוגש יהודיה. הם מארגנים פק"ל קפה ויוצאים לדייטים, יושבים ליד מעין, מתארסים, מתחתנים ובזכותה הוא מזדקף עוד יותר. מבחוץ נדמה שהיא קצת מתכופפת עם ההריונות והלידות (מבפנים היא זקופה. מגדל אייפל של ממש) והוא כל פעם מתיישר עוד קצת. הזוג החמוד הזה בונה בית יהודי. ראיתם פעם בית יהודי? זה בית שהוא לא רק עשוי קירות, אלא בית עם לב. עם חלום, עם אמונה, ועם הריח של החמין שמתחיל להתבשל בשישי בצהריים. אפשר להוסיף לזה גם קוגל או קיגל, פרוסת מלפפון חמוץ. עונג של ממש. למרבה הצער על ציר הזמן הזה יש גם קשיים. לא תמיד הם פרטיים, אבל הם תמיד קשיים. כולנו התוודענו לקשיים האלה בווליום גבוה בשנים האחרונות. אבל קודם ישנה הברכה. הזוג החמוד שלנו חווה אותה מאז אותו דייט ראשון ב'עין מקום כזה' עם הפק"ל. איזו ברכה. איזה שפע. כמה טוב. וזו לא ברכה פרטית, אלא הברכה הלאומית של העם הזה, ברכה למחנה כולו מחוטב העצים ועד שואב המים. אבל הקשיים, אוי הקשיים. הם קשים. זו הקללה. מאות ימי מילואים, ומלחמות, ריצות לממ"ד ולמקלט. גלות. גלות הגוף והנפש, גלות האמונה. אוי הקללה. אוי ארצות הגויים. תראו מה קרה לנו כשלא שמענו בקולו, כשעזבנו את הברית, נפרדנו מהארץ ומהמקום שבחר לשכן את שמו שם, נפרדנו מהעם, מהשכנים, מהשכינה. 2,000 שנים בכינו על נהרות בבל בזכרנו את ציון. כל זה הוא חלק מהתיק אותו סוחב על הגב כל זוג יהודי. ולזוג הזה יש את כל הסיבות בעולם לוותר, להתכופף. לחכות שהסערה תחלוף. אבל אנחנו, היהודים, אלופים בלהאיר את החשכה, בלהסיר את הקללות, לבטל את הנדרים. בחשכה הזוג החמוד שלנו פתאום מוציא פנס מהתיק הזה שהוא סוחב על הגב כבר 2,000 שנה ושולח אלומת אור קטנה בחושך הזה, שהוא כבר לא ממש חושך, כי תנו לי לגלות לכם סוד: כמו הזוג היהודי החמוד שלנו יש ב"ה הרבה זוגות ואת החשכה מסנוורות הרבה אלומות דקות של אור. ואם לא הבנתם אז האלומה הזו היא התינוקת הקטנה שנולדה לזוג הזה והאלומות האלה הם כל שאר התינוקות שמביאים לעולם כל הזוגות החמודים האחרים. זה התפקיד שלהם, של התינוקות היהודיים. ראיתם פעם תינוק יהודי? אין דבר יותר חמוד מתינוק יהודי, ריחני ונקי. מנקה את החושך, מטהר אוויר. אם היינו קושרים לו חוט אפשר היה לתלות אותו על המראה ברכב. רבי ישראל מהוסיאטין (הנכד של הרבי מרוז'ין) שואל על הפסוק שמלווה אותנו בימים האלה של אלול: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו, נ"ה). לכאורה, אמר הרבי, אם ה' כבר "נמצא" והוא "קרוב", מדוע יש צורך לדרוש ולחפש אותו כל כך? והסביר: דווקא כשהדבר קרוב אלינו ביותר, לפעמים אנו נוטים לפספס אותו בשל ההרגל וחוסר תשומת הלב. החשכה, היעדר האור, הקשיים. הכל מסתיר, מפריע. חודש אלול הוא הזמן שבו הקדוש ברוך הוא עושה את הצעד לקראתנו ונמצא ממש לידנו; התפקיד שלנו בימים אלו הוא רק לפתוח את העיניים, "לדרוש" ולהבחין בקירבה הזו שנמצאת ממש בהישג יד. "יש הרבה סוגי ציפורים בעולם", אומר הרבי מרוזי'ן. "יש ציפורים שמגביהות עוף, יש כאלו בעלות נוצות יפיפיות, יש ציפורי שיר שמנעימות בקולן. ויש ציפורים שבמעופן מטהרות את האויר. עלינו לחיות את חיינו כך שבכל מפגש עם אדם נהיה ציפורים שמטהרות את האוויר". התינוקות האלה הם הציפורים המטהרות שלנו. מסלקות את החשכה. כל פעם שעדן אהבה, התינוקת המתוקה הזו נכנסת לחדר אני מביט בה ומסתנוור ממש. אין שום חושך בעולם שיכול מול הדבר הזה. אז לנחמה ואשר היקרים, תודה. תודה ששתיתם קפה שחור שם על גדת הנחל, תודה שבניתם בית שהולך ומתמלא אור. תודה שאתם שביל. צינור להורדת השפע לעם ישראל. תודה על השותפות ועל המעשים הגדולים. להקים משפחה בעמ"י זה מעשה עצום. זו שליחות. זו השליחות. תודה על פרי הבטן שמטהר את האוויר ומאיר את החשיכה ומותיר אותנו על האדמה הזו. באהבה רבה ובמזל טוב לכם ולזוגות היהודים החמודים ולעם ישראל כולו ובשורות טובות לכולנו.